שתי פגישות, אותו חדר.

הראשונה: ניר נכנס עם אג'נדה מסודרת. עמודים, טבלאות, לוחות זמנים. הוא עבר פריט אחרי פריט. הצוות האזין, השיב, יצא. הדברים התקדמו.

השנייה: מעין נכנסה עם שאלה אחת. "מה מעכב אתכם הכי הרבה בתקופה הזו?"

שעתיים וחצי מאוחר יותר, הצוות יצא עם תוכנית שהם בנו בעצמם.

ניר ניהל. מעין הובילה.

מנהיגות לעומת ניהול, זו לא שאלה של כישרון

וורן בניס, אחד החוקרים הבולטים של מנהיגות במאה ה-20, כתב:  "The manager asks how and when; the leader asks what and why."

המנהל שואל איך ומתי. המנהיג שואל מה ולמה.

משפט קצר שמבהיר בדיוק מה ההבדל בין הפגישה של ניר לפגישה של מעין.

ניר ידע בדיוק איך ומתי. הוא ניהל את האג'נדה בצורה מושלמת.

מעין שאלה מה ולמה. ומתוך השאלה הזו, הצוות בנה את הדרך בעצמו.

ושניהם נחוצים

הטעות הנפוצה שאני רואה אינה מנהלים שמנהלים יותר מדי. הטעות היא מנהלים שלא יודעים לעבור בין שתי הגישות.

הארגון שכל פגישה בו נראית כמו של ניר מגיע לביצועים. אבל לא תמיד לכיוון הנכון.

הארגון שכל פגישה בו נראית כמו של מעין מגיע לשיחות עמוקות. אבל לא תמיד למשימות שמסתיימות.

מה אני רואה בשטח?

המנהלים שאני מלווה, אלה שהצוות שלהם באמת צומח, יודעים לזהות מתי כל אחד מהם נחוץ.

יש ישיבות שצריך להגיע אליהן עם אג'נדה ברורה ולצאת ממנה עם החלטות. ויש שיחות שצריך להגיע אליהן עם שאלה פתוחה ולתת לחדר לעשות את העבודה.

המיומנות האמיתית היא לא להיות מנהיג או מנהל. היא לדעת מתי להחזיק את ההגה ומתי לשחרר אותו.

ולפעמים, הדבר הכי מנהיגותי שמנהל יכול לעשות הוא פשוט לפנות מקום.

בתמונה: השקייה חכמה ויעילה בנירים של עמק החולה. צילום: ראובן גפני שטכפמן