איך האנשים שלכם יזהרו ביכולותיהם?

לא הייתי שמה ליבי אליהם, לולא האור שנפל עליהם.

תשתית קורים חזקה בין הענפים, נשאה את הטיפות שניקוו מהאוויר הלח, קרני השמש האירו לאיטן, משהות את החום שתיכף ימיס את הכל, חזרה אל אדי האוויר.

רגע של ניצנוץ, של שיגשוג.

כשאנחנו מדברים על אנשים שזוהרים בארגון, אנחנו בדרך כלל מתמקדים בהם: בכישרון שלהם, בדחף שלהם, בכריזמה.

אבל מי שואל על הסביבה? על מה שאיפשר את השיגשוג הזה?

יש ארגונים שיודעים להכין את הקרקע. לא כדי להפוך אנשים לכוכבים, אלא כדי לייצר את התנאים שבהם הכישרון שלהם זוהר:

תרבות שבה מותר לנסות ולהיכשל.

מנהל שמשחרר ולא אוחז.

מרחב שבו השאלות מקבלות כבוד לא פחות מהתשובות.

זו תשתית. ורוב הזמן היא בלתי נראית.

הבעיה היא שכשאנחנו רואים מישהו שזוהר, אנחנו מייחסים את הכל ליכולות של אותו אדם. וכשמישהו לא מצליח לשגשג, אנחנו מייחסים גם את זה, רק לאדם הספציפי.

ומה התפקיד של הסביבה הארגונית?

בפוסט הזה יש תמונה שצילמתי הבוקר. קורי עכביש רגילים לחלוטין, שנשאו את הטל שנקווה עליהם מהאוויר הלח. אך באור הנכון, הם נהפכו לדבר יפהפה, כמעט קסום. הקורים לא השתנו. האור השתנה.

שאלה להרהור של בוקר: מה היא התשתית המאפשרת לאנשים אצלכם לזהור?