הזרעים שנזרעים בשריפה

"אני לא מאמינה שאני אומרת את זה," מתחילה דנה, מנהלת ותיקה שאני מלווה בשנה האחרונה, "אבל משהו משתנה פה. בצורה טובה."

אנחנו יושבות בפגישת ליווי, חודש וחצי אחרי תחילת המשבר הנוכחי. היא מספרת לי על תופעה מוזרה - הצוות שלה, שחודשיים קודם לכן היה מפורד ומרוחק, פתאום מתפקד כמו מנגנון משומן. "פגישות הבוקר שלנו השתנו לגמרי," היא מספרת. "אנשים שבקושי דיברו ביניהם פתאום שואלים איך כולם מרגישים, מציעים עזרה, משתפים."

המשבר, מתברר, עשה משהו ששום סדנאות גיבוש לא הצליחו לעשות - הוא הסיר מסכות. כשהמציאות קשה לכולם, אין יותר מקום למשחק התפקידים. אפשר להגיד "היום קשה לי" בלי להרגיש חלש. אפשר לבקש עזרה בלי לחשוש לשיפוט.

"ויש עוד משהו," דנה ממשיכה. "זוכרת את התהליך הארוך שניסינו לדחוף? העברת סמכויות לרמות הביניים? פתאום זה קורה מעצמו. אין לי זמן לאשר כל החלטה קטנה, והצוות פשוט מקבל החלטות. ואת יודעת מה? הם מקבלים החלטות טובות."

אני מחייכת. כמו שדה שנשרף - הוא נראה שחור ועצוב, אבל האדמה נעשית פוריה יותר. המשבר שורף את הקליפות המיותרות, את הבירוקרטיה המעכבת, את הפחדים הקטנים. מה שנשאר הוא המהותי - אנשים שדואגים זה לזה, אמון אמיתי, יכולת להסתמך אחד על השני.

"אז מה את עושה עם זה?" אני שואלת.

"אני מקשיבה," דנה עונה. "ואני כותבת. כי כשהדברים ירגעו, אני רוצה לזכור איך זה להיות צוות אמיתי. אני רוצה לשמר את זה."

המלחמה הזו תיגמר בסוף, הארגון שלכם יצא מעוד משבר, ויחזור לשגרה מהר ממה שניתן לדמיין כרגע.

מה כדאי לשמר מהתקופה הזו? מה ייבנה ויתחזק בארגון שלכם בזכות צליחת המשבר?