של מי המשימה הזאת?

אמיר, מנהל ותיק שאני מלווה בתקופה האחרונה, מביא איתו רוגע ויכולת הכלה מעוררי השתאות. אבל הרוגע שלו עומד גם בעוכריו. הוא מתקשה להניע שינויים בצוות. אמיר העיד על עצמו בשיחותינו שלאורך השנים היו המון תהליכים ארגוניים טובים שהתחילו, אך בשל הקושי שלו לשמר עקביות בתהליכים, באופן טבעי, התהליכים התפוגגו.

בעבודה יחד בחרנו שני ערוצי פעולה: 

הערוץ הראשון – הטכני: חיפשנו יחד אסטרטגיות שיקלו עליו לשמר על העקביות: 

• קבענו אבני דרך לבקרה מראש ביומן. 

• בחנו אפליקציות טובות לניהול משימות

• בחנו בפורומים הארגוניים השונים למי אפשר לתת את משימת המעקב אחר המשימות המתגלגלות.

הערוץ השני – המהותי יותר: הטמעה של תפיסה השתתפותית: ע"י יצירת שותפות ומעורבות עמוקה בבחירה ועיצוב התהליכים הארגוניים, אנחנו דואגים שאחריות על החזקת התהליכים הארגוניים תהיה משותפת, ולאורך זמן. כדי להטמיע את התפיסה הזו, עמדה בפנינו השאלה: כיצד ניתן להפוך את התהליכים הארגוניים להיות בבעלות המשתתפים בהם?

החלק הזה הוא מסע מרתק. במסע הזה נדרש שינוי תפיסה מעמיק – של מי המשימה? של מי האחריות עליה? איך נוכל לסמוך על חברי הצוות שיניעו את הדברים בעצמם? איך לשחרר את הצורך בשליטה? בתפיסה ההשתתפותית המנהל – מתווה דרך, מאפשר, מעודד - אבל לא "מפקח" על הביצוע. עיצוב ותעדוף המשימות מבוצע יחד עם חברי הצוות ולא נכפה עליהם. חברי הצוות מזהים צרכים, מתעדפים וגוזרים אותם לכדי משימות. נשמע אוטופי? זה מדהים אילו דברים מתרחשים כשמעבירים את האחריות אל העובדים.

כמו כל מסע שינוי צריך להתחיל בנגיסות קטנות ואיכותיות. נגיסות קטנות - שמייצרות חוויית הצלחה ומעלות את תחושת המסוגלות. נגיסות איכותיות – יהיו כאשר הן שייכות לפעולות ליבה משמעותיות. בהשאלה - לא נייצר תהליך השתתפותי על צבע הקיר במשרד החדש, אלא על חלוקת המשרד כולו לחללי עבודה והתאמתם לבעלי התפקידים השונים.

הפעולות הללו צריכות לשבת בתוך תכנית גדולה, להיצבר אט אט לשינוי תרבותי מעמיק המספר לכולם: כך עושים אצלנו שינוי - ביחד. 

המסע הזה לא קורה ביום אחד, אבל אמיר התחיל אותו והתגובות של הצוות מעוררות כוח להמשיך.