מכירים מנהלים שלא צריכים משקפיים?

האופטיקאית הצעירה חישבה את הראייה שלי במכשיריה המשוכללים ובישרה לי שהראיה למרחק לא הורעה, אבל באמת שהגיע הזמן להתמסר אל המולטי פוקל.  ואני רק תהיתי על הקושי לראות בו זמנית את הטווח הקצר, הקרוב, העשיר בפרטים – יחד עם האופק הרחוק המעורפל.

חשבתי על התנועה הזו, הנדרשת ממנהלות ומנהלים בארגונים, לנוע בין שתי נקודות המבט.

חשבתי על המנהל, שמפוקס על העכשיו, עמוק בפרטים הקטנים. יודע לזהות בזמן, ובאופן מעורר השתאות, את הדברים הקטנים, הנשכחים, שהיו יכולים להפיל את התהליך, אבל זקוק אולי לתזכורת להרים את המבט, להסתכל רחוק - לאן הוא רוצה להצעיד את הארגון, ולתכנן איך להכין את הארגון קדימה לאתגרי המחר.

ומנגד המנהל-החוזה, מרים המבט, איש החזון – זה שיודע לזהות מגמות, ולרקום פסגות חדשות, אך זקוק לתזכורות להסטת המבט לקרוב, להווה – למימוש המדויק של החזון שרקם אתמול.

לאן המבט שלכם שט בדרך כלל? איפה הפוקוס שלכם רוב הזמן? ומתי בתפקידכם אתם זקוקים ל"משקפיים"?

(בתמונה: בוקר עם אופק מעורפל שאולי רצה להסיט מבטנו וליבנו לפריחה המשגעת, צפון יוון 2019)